כשאני מתכננת בית ללקוחות שלי אני מביאה את עצמי.
הידע והנסיון, תפיסת החלל והחומר אבל לא פחות מאלה אני "מביאה" משהו מתפיסת העולם שלי, משהו ממהו בית בשבילי
אבל היי- לא את הבית שלי אני מתכננת, נכון?
אולי הלקוח חושב אחרת ממני? אולי הלקוחה מתנהלת אחרת ממני? אולי היא אוהבת דברים אחרים?
לרוב הלקוחות מאמינים שהתכנון שלי (הקווים על הנייר, השרטוטים שקשה להם לדמיין איך הם הופכים לתלת מימד) יהפוך בדיוק לבית הזה שהם חולמים.
אבל קורה שהלקוחות רואים בעיני רוחם משהו אחר. קורה
מה אז?
איך נשארים נאמנים לאמת המקצועית שלנו ויחד עם זאת גמישים וקשובים (באמת) לבקשות הלקוחות?
אני ומעצבות שאני מלווה חווינו את הדילמה לא פעם הזו והתשובה, כמו תמיד, לא חד משמעית.
אני מכירה לא מעט מתכננים שמאמינים שהלקוח לא מבין כלום… שלא מסכימים לשנות או להגמיש אפילו במעט את החזון והתכנון שלהם בשום אופן.
לפי תפיסתי הלקוחות (אלה שעבורם אנחנו מתכננים את הבית, זוכרים?) הם חלק בלתי נפרד מתהליך התכנון, גם אם אין להם מושג ירוק בתחום.
בעיני, כל עוד הבקשה של הלקוחות אינה טעות תכנונית ואין לה השלכות בעייתיות על החלטות אחרות בפרוייקט- אפשר יהיה לישמה או לפחות למצוא אפשרויות נוספות שיגשרו על הפער בין הגישות.
לאורך התהליך המורכב ומרובה ההחלטות של בניית בית יש דיאלוג בין העמדה המקצועית והחזון שלי לבין רצונותיו של הלקוח (וכן בין כל אלה לתקציב ולמגבלות טכניות שונות..).
עלינו כמתכננות וכמעצבות למצוא את האיזון בין כל אלה ולהתנגד נחרצות רק למה שלא נוכל לחיות איתו בשלום.
